האחיות לבית כהן – מתגוררות ב'פאלאס להבים'

מַרי, דינה ויהודית  – דינה (יושבת מימין), מרי (משמאל), יהודית (עומדת),  ב'פאלאס להבים', 2022

דבר שכיח הוא למצוא שני בני משפחה אחת מתגוררים בבית דיור מוגן כלשהו; נדיר יותר למצוא שלושה מהם יחד. בביתנו ב'פאלאס להבים' אפשר למצוא שתי אחיות (אסתר ואמירה), אח ואחות (איתמר ואילת, יצחק ורות), גיסה וגיס (דניאלה ושלמה), וגם שני זוגות מחותנים (דבורה ולואיג'י עם תרצה ויחיאל; רבקה עם ביאנקה ויעקב). אך מעל הכול, 'פאלאס להבים' מתברך בשלוש אחיות בנות משפחה אחת: מרי קורקוס, דינה יצחק ויהודית סוסי – בנות למשפחת כהן. סיפור חייהן המרתק של שלוש האחיות משקף חיים מלאי תהפוכות, נדודים וחוויות. דרכיהן של השלוש לא נפרדו אף לאחר עליית המשפחה לארץ. כל אחת בנתה את ביתה תוך שמירת הקשרים המשפחתיים. לאחר יציאתן לגמלאות הגיעו השלוש, אחת בעקבות אחותה, ל'פאלאס להבים': הראשונה דינה, אחריה יהודית ולבסוף מרי.

מרי (1937), דינה (1939) ויהודית 1943) כהן נולדו בעיר ספאקס (Sfax), השנייה בגודלה בתוניס. העיר שוכנת על שפת מפרץ גאבס (Gabes) בים התיכון ויש בה את אחד הנמלים החשובים במדינה ומפעל תעשייתי לעיבוד פוספט.

משפחת כהן הייתה משפחה אמידה ומכובדת בעיר ספאקס. הסב היה הרב הראשי של הקהילה. האב, יליד ג'רבה (1909), היה רואה חשבון מצליח במפעל לייצור שמן זית. האם, ילידת ספאקס (1912), הייתה עקרת בית וטיפלה ב-12 ילדיה. מרי הייתה הרביעית במניין ילדי המשפחה, דינה – החמישית, ויהודית – השישית. הילדים כולם נולדו בבית בעזרת מיילדת, למעט יהודית שנולדה בבית חולים. המשפחה חיה ברווחה כלכלית בבית רחב מידות על חוף הים, שמרה בקפידה על מצוות הדת וחגגה את החגים היהודיים במפגשים משפחתיים. החיים הטובים כללו בילויים על שפת הים, נסיעות, תחרויות ושעשועים, חיים ללא דאגות כלכליות. באחת התחרויות שנערכה על שפת הים, מרי זכתה בתואר 'התינוק הכי בריא והכי יפה'. הפרס שקיבלה המשפחה: 500 פרנק ו-48 קופסאות חלב.

החיים הטובים של משפחת כהן נקטעו באחת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1945-1939). בנובמבר 1942 הגרמנים פלשו לתוניס בניסיון לסיים מהר את הכיבוש, אך הותקפו ללא הפסקה על ידי בעלות הברית שכמעט הצליחו לגרשם מתוניס. מצב היהודים היה חמור, הם שילמו חובות כבדים, סבלו התפרצויות לבתי כנסת, אלימות, איומים והאשמות על שהם מסייעים לבעלות הברית. הגרמנים כבשו את ספאקס והקימו בה גטו יהודי, אילצו את היהודים לענוד טלאי צהוב ולקחו את הגברים לעבודות כפייה לפרוק כלי רכב צבאיים ולבנות מקלטים. הקהילה היהודית סבלה סבל רב, רבים נהרגו בהפגזות. במאי 1943 שיחררו בעלות הברית את תוניס מידי הגרמנים.

המלחמה גרמה לתפנית דרמטית בחיי משפחת כהן. בית המשפחה היה ממוקם מול בניין בית הספר שהוסב לבסיס בריטי צבאי, ובסמוך לבניין חברת החשמל, שתי נקודות אסטרטגיות אשר שימשו יעד להפגזות חוזרות ונשנות. באחת ההפגזות ברחו בני המשפחה בחופזה מן הבית מבלי לקחת איתם דבר, ותפסו מחסה בשוחות מתוך מחשבה שבתום ההפגזה יירגע המצב והם יוכלו לשוב הביתה. וכך אכן היה. אך כאשר שבו לביתם נחרדו לראות שהבית עם כל רכושם נחרב עד היסוד. בני המשפחה נותרו בחוסר כול, רק בגדיהם לעורם; ממשפחה מבוססת ומיוחסת הפכו לחסרי כול.

החיים בגטו

מעתה חיה משפחת כהן בגטו היהודי בדלות ובמחסור. הנשים והילדים התגוררו בהאנגרים והיו נתונים לחסדי הגרמנים, והגברים נלקחו לעבודות כפייה. במאי 1943 עם בואם של בעלות הברית הוטב המצב. מרי נזכרת בשיירת הטנקים שנכנסה לרחובם ובהם חיילים אמריקאיים. היא עלתה על אחד הטנקים והחייל האמריקאי נתן לה קופסה עם ביסקוויטים וקופסה עם ריבה.

האמריקאים שיכנו את התושבים בבתי אבן, שתי משפחות בבית אחד. משפחת כהן החלה בחיים חדשים. האב עבד בעבודות מזדמנות עד שהצליח לפתוח בית קפה קטן, מעין ביסטרו, וכך הצליח לפרנס את המשפחה. אף שמחה פרטית פקדה את המשפחה עם הולדתה של יהודית, וכך עלה מניין הילדים לשישה. עוד שני בנים נולדו עד העלייה לארץ.

בשנת 1949 נבנו שיכונים ענקיים והמשפחה עברה לאחת הדירות בהם. זה היה מעונם האחרון עד העלייה לישראל. ילדי המשפחה הלכו לגני ילדים ולבתי ספר צרפתיים-כלליים-נוצריים. במקביל המשיכה המשפחה לקיים בקפידה חיים יהודיים-דתיים ולתכנן את העלייה, במיוחד לאחר שהחלו תקריות אנטישמיות שהלכו והתעצמו.

העלייה לישראל והחיים במעברה

בשנת 1945, בתום המלחמה ולאחר שתוניס שוחררה, התחילה התארגנות לעלייה לארץ ישראל, תחילה כעלייה לא חוקית על ידי הסוכנות היהודית ועליית הנוער ואחרי הקמת המדינה כעלייה חוקית. אב המשפחה, שסבל מגילויי אלימות ואנטישמיות, החליט שהגיעה העת לעלות לישראל, ובני המשפחה החלו להתכונן לעלייה. במועד שנקבע הם עזבו בחשאי את הבית והשאירו אותו כמו שהוא (הסירים עדיין בתנור גדושים באוכל חם…), כדי שהשכנים לא ירגישו בתכונה כלשהי ויתנכלו להם. הם הפליגו באונייה למרסיי, שם שוכנו במחנה-מעבר במשך ארבעה חודשים.

במחנה-המעבר במרסיי, 1951 דינה (עומדת מימין), יהודית (יושבת שנייה מימין), מרי (יושבת שלישית מימין)

באוגוסט 1952 הגיעה משפחת כהן באונייה 'גלילה' לישראל והובאה לשער העלייה. אימא, אבא ושמונת ילדיהם: מרי הייתה בת 14, דינה בת 11 ויהודית בת 9. האחות הבכורה הייתה נשואה וכבר התגוררה באשקלון, אח שני עלה במסגרת עליית הנוער ולמד במקווה ישראל ואח נוסף בן 18 גויס לצבא. כעבור חצי שנה הועברה המשפחה למעברה ביבנאל בגליל התחתון והחלה את מסעה בארץ.

משפחת כהן במעברה ביבנאל, 1952 – יהודית ודינה (מימין), מרי (באמצע)

מעתה מרי היא הבת הגדולה בבית וצריכה לצאת לעבודה ולעזור בפרנסת המשפחה. היא התחילה לעבוד בקטיף ירקות במשקי החקלאים ביבנאל, עברה לדגניה ב' שם עזרה במטבח, בגיהוץ ובמתפרה. אחר כך הצטרפה לקבוצת אריזה בקיבוצי הסביבה והמשיכה לעבוד  עד מלאת לה 17. במעברה מרי הכירה את משה קורקוס, חתונתם נערכה במעברה, הם עברו להתגורר ביבנאל במושבה, בה נולדו שני ילדיהם.

דינה ויהודית המשיכו לגור עם ההורים במעברה באותו צריף רעוע שקיבלו בבואם. בקיץ סבלו מחום ופשפשים ובחורף מקור ודליפת הגשם. הן למדו בבית הספר במושבה יבנאל יחד עם ילדי המושבה. דינה גם עבדה באריזת אשכוליות. במעברה נולדו עוד שלושה ילדים-צברים וכך עלה מניין הילדים ל-11. 

המעבר לעכו

לאחר חמש שנות מעברה, הגיע האב לידי החלטה לעקור לעכו בעקבות בני הדודים שכבר התגוררו שם. הרעיון לשוב ולחיות ליד הים, כמו בטוניס, קסם לאב. בני המשפחה ארזו את רכושם ושוב יצאו לדרך. אך הדלות המשיכה ללוות אותם גם בעכו. הם גרו בפחון על כל מגרעותיו. גם שמחה פקדה את מעונם הדל כאשר נולד להורים הילד ה-12. בשנת 1958 כאשר הושלמה בנייתם של שיכוני העולים בעכו, עברה המשפחה בקנייה לשיכון. כאן הוטב מצבם.

דינה ויהודית עברו עם ההורים לעכו. דינה עבדה בבית חרושת לגפרורים בעכו ולאחר מכן במשך ארבע שנים ב'מילופרי (milopri) אבוקדו' – בית אריזה לאבוקדו של הקיבוצים והמושבים במפרץ חיפה. בעכו היא פגשה את שמחה יצחק, מזכיר החטיבה הצעירה בעכו,  וקשרה את גורלה בגורלו. חתונתם נערכה בבית קפה בעכו והם המשיכו להתגורר בעיר עם שני ילדיהם עד שנת 1976.    

יהודית המשיכה ללמוד בעכו עד גיל 15 ואז עברה לפנימייה בעכו, בה למדה עד גיל 17. לאחר מכן החלה לעבוד ב'נעמן' – מפעל למוצרי מטבח. היא פגשה את יהושע סוסי, קיבוצניק מגעתון, מרכז אגף האגסים. בהיותה בת 21 הם נישאו בחיפה במועדון מפ"ם ועברו להתגורר בקריית מוצקין שם נולד הבן הבכור – ניר.           

בעקבות ההורים והאחיות, מרי ובעלה עברו אף הם לעכו עם הולדת הבן השני בשנת 1963. מרי עבדה ב'מילופרי (milopri) אבוקדו' – בית אריזה לאבוקדו של הקיבוצים והמושבים בגליל המערבי. לאחר שבע שנים של מגורים בעכו עברו מרי ומשה ושני ילדיהם לנהרייה. מרי עבדה בבית אריזה שנבנה בסמוך לקיבוץ ראש הנקרה, שם היא מונתה למנהלת על שבע עמדות  מחשב ועשתה חיל בעבודתה. עם יציאתה לגמלאות, הוענקו לה התואר "הגברת הראשונה של ענף האבוקדו" ותעודת הוקרה "על פעילות ברוכה ורבת שנים בענף האבוקדו". כאשר בעלה נפטר, מרי עקרה לכרמיאל כדי לגור ליד בתה.

המעבר לערד

בשנת 1976 חל מהפך בחיי האחיות. דינה ושמחה עברו לערד בעקבות בת דודתו של שמחה, ששכנעה אותו לעקור לערד, שהייתה אז עיר פיתוח. קודם נסע שמחה עם הבן הבכור – חנן – ודינה נשארה בעכו עם הבת – שרית. כאשר שמחה השלים את סידורי המגורים והחל לעבוד בים המלח, דינה הצטרפה עם הבת. הבן השלישי – אבי – נולד כבר בערד. דינה ובעלה שמחה חיו בערד עד שנת 2020. יהודית עקרה לערד בעקבות מחלת האסתמה של הבן – ניר. הרופא המליץ על המעבר ויהודית ומשפחתה עברו להתגורר ליד דינה. שנתיים אחרי הולדת בתה, בעלה נפטר. יהודית התאלמנה בגיל 26 ולא נישאה עוד.

המעבר ל׳פאלאס להבים׳

לאחר שהילדים גדלו והקימו בית משלהם, דינה הייתה הראשונה שהגתה את הרעיון לעבור ל'פאלאס'. היא נרשמה כאשר פאלאס היה עדיין בבנייה. ב-3 במאי 2020 דינה ובעלה שמחה עברו מערד ללהבים. יהודית באה בעקבותיהם. מרי הגיעה לבקר את שתי אחיותיה ונשבתה. באוגוסט 2020 כבר התגוררו שלוש האחיות בפאלאס. כאן הן מבלות בצוותא. נהנות ממנעמי המקום, מהרצאות, חדר הכושר, חוגים, הצגות וטיולים.

 

הכתבה נכתבה ע״י פרופ׳ ציפי רובין – דיירת בפאלאס להבים

הכתבות הבאות

דילוג לתוכן