ז'קלין (בעיגול) בכיתה ב' בבית הספר בקזבלנקה, 1950
לאחר מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל החלו רוחות חדשות מנשבות בקזבלנקה. קמה התעוררות לאומית בקרב היהודים ושליחי ארץ ישראל מטעם עליית הנוער פעלו במטרה לאסוף את הנוער היהודי ולהעלותו לישראל לפני ההורים. ז'קלין הייתה בת 13 כאשר השליחים הגיעו לבית אביה ושכנעו את האב להתיר לה לעלות ארצה. נושא העלייה לארץ ישראל לא היה חדש בבית המשפחה; הבן הבכור יוסף, בן ה-17, עלה ביוזמתו כמה שנים קודם לכן למרות התנגדות ההורים. האם אף נפלה למשכב כאשר הוא התעקש לעלות חרף מחאותיה. הוא התגייס לצבא ולאחר השירות התגורר בקיבוץ מספר שנים, אך בשל בדידות וגעגועים הוא שב לקזבלנקה לבית ההורים. השמועה על שיבתו הביתה עשתה לה כנפיים ומכל רחבי השכונה היהודית התקבצו יהודים לשמוע מפיו על נפלאות ארץ ישראל.
בשנת 1956, כאשר הגיעו שליחי עליית הנוער לבית המשפחה, החליטו ההורים כי ז'קלין תצטרף אליהם וכאשר תגיע השעה הם יעלו בעקבותיה. לכבוד הנסיעה, אחותה הגדולה שהייתה תופרת במקצועה, תפרה לז'קלין שמלות, קנו לה לבנים וגם מצעים, ארזו הכול במזוודה ובתרמיל והיא יצאה למחנה-מעבר סמוך לקזבלנקה יחד עם עוד כ-60 בנים ובנות, בני 15-12. הם שהו במחנה במשך כחודש ימים, שבמהלכו הוכנו לקראת המעבר לחייהם החדשים בארץ, שמעו סיפורים על ארץ הקודש והתבשרו שהנרייטה סאלד, מי שעמדה בראש עליית הנוער, מחכה להם. כשהגיע מועד היציאה, הוריה ליוו אותה לנמל, נפרדו לשלום והאונייה יצאה לדרכה.
לאחר הפלגה של כשלושה שבועות הגיעה חבורת הנערים והנערות לנמל חיפה, שם חיכו לה הנרייטה סאלד וראשי עליית הנוער. הפגישה הייתה מרגשת וחגיגית. הנערים והנערות חולקו לקבוצות גיל והועברו למחנה קליטה שנועד להכשירם לחיי החברה בארץ ולהקל עליהם את המפגש עם הקיבוץ. הם הולבשו בבגדי חאקי, קיבלו הסברים על התוכניות לגביהם ושמעו הרצאות על המדינה שזה עתה קמה. לאחר מספר ימים הקבוצות פוזרו למקומות קליטה שונים בארץ. הקבוצה של ז'קלין נשלחה לכפר הנוער הדתי 'נווה עמיאל' אשר ב'שדה יעקב' – מושב העובדים הראשון של הפועל המזרחי בעמק יזרעאל. הם התגוררו בפנימייה, למדו בבית הספר, רכשו עברית ועבדו בענפי המשק השונים. ז'קלין עזרה לתופרת ולמדה את רזי התפירה.
כעבור כשנה עלו ההורים ארצה ונשלחו למעברת בית שאן. ז'קלין נסעה לבקרם. הפגישה הייתה מרגשת, אך כאשר היא נכנסה לאוהל שלהם חשכו עיניה; למעט המיטות – האוהל היה ריק לגמרי! אביה שהיה איש אחזקה ובעל יוזמה, הכין תא לשירותים ותא להלבשה, והבת התופרת סייעה בפרנסת המשפחה מעבודות תפירה לאנשי המעברה.
שנתיים הייתה ז'קלין בכפר הנוער ולאחר מכן הועברה עם הקבוצה שלה לקיבוץ הדתי 'לביא', בגליל התחתון, שם סיימה את לימודי התיכון והתכוננה לגיוס לצה"ל יחד עם חבריה. אך כאן נכונה לה הפתעה. אביה התנגד בכל תוקף לגיוסהּ והצהיר שהיא דתייה. תחנוניה לא הועילו, האב עמד בסירובו. בלית ברירה, ז'קלין עזבה את הקיבוץ והצטרפה להוריה שעזבו את המעברה והשתקעו בירושלים.
מעתה, ז'קלין בת ה-18 החלה לפלס את דרכה במשעולי העיר הגדולה. היא עבדה בחנות נעליים ידועה בירושלים ועשתה חיל בתחום המכירות. בחוג לריקודים היא הכירה את מוטקה לוי, שחקן כדורגל בהפועל ירושלים ומסגר במקצועו. פגישתם האקראית הובילה לנישואיהם בשנת 1960 בשכונת הבוכרים.
ז'קלין ומוטקה לוי, 1960
כעבור שנה ז'קלין ומוטקה עזבו את ירושלים ועברו למושב 'קלחים' בצפון-מערב הנגב ועסקו בחקלאות, ושם נולדה בתם הבכורה. שנתיים לאחר מכן הם עברו ל'מבועים' – יישוב קהילתי בנגב הצפוני, שם נולדו 4 בנות נוספות. ז'קלין הייתה עקרת בית, גידלה את חמש הבנות ומוטקה עבד כנהג אוטובוס. נראה כי החיים זרמו על מי מנוחות.
עשור לאחר מכן, בשנת 1971, עברה המשפחה ל'ניר משה' – מושב עובדים בנגב הצפוני-מערבי, שם הקים מוטקה חממות וגידל פרחים (ורדים, גיבסניות, סייפנים ועוד) לייצוא, והגיע אף לבורסה בהולנד. הוא עשה חיל בתחומו והיה לייצואן מצטיין. בנוסף, הוא גידל גם אפרסקים, קלמנטינות ופלפלים. העבודה הייתה מרובה וכאשר גדלו הבנות, ז'קלין נחלצה לעזרה במשק המשפחתי ואף הבנות נתנו כתף וסייעו לאחר שעות הלימודים בבתי הספר.
ב'ניר משה' החלה ז'קלין בפעילות ציבורית, תחילה במושב ואחר כך בארגון נעמ"ת (נשים עובדות ומתנדבות), במסגרתו ריכזה את הנשים במועצה האזורית מרחבים. לאור פעילותה האינטנסיבית המוצלחת היא נבחרה ליו"ר נעמ"ת במועצה האזורית מרחבים, שכללה את היישובים הקהילתיים הבאים: ניר עקיבא, ניר משה, גילת, בטחה, מסלול, מבועים, רנן. בתפקידה זה היא ארגנה לנשות המושבים טיולים, חוגי סריגה ותפירה, סדנות בישול ואפילו קורס לנהגות אוטובוס. תשומת לב מיוחדת היא הקדישה לילדי האוכלוסייה האתיופית, הקימה עבורם שני מחסנים של ביגוד והנעלה ודאגה לארוחות צוהריים עבורם. היא אף זכתה לארח אישי ציבור במסגרת פעילותה בנעמ"ת.
במסגרת תפקידה כיו"ר נעמ"ת, ז'קלין אירחה אישי ציבור:
אורה נמיר, שרת העבודה (מימין), שמעון פרס (באמצע) ויצחק רבין
בשנת 1997 לאחר עבודה ציבורית מסורה במשך שנים, ז'קלין פרשה לגמלאות אך המשיכה בפעילותה הציבורית כמזכירה וגזברית של 'ניר משה'.
בשנת 2005, לאחר שנקלעו לקשיים, עזבו ז'קלין ומוטקה את 'ניר משה' והשתקעו באשקלון למשך 15 שנים. גם בשנים אלה לא ישבה ז'קלין בחיבוק ידיים, היא התנדבה בבית החולים ברזילי בתינוקייה, בקופת חולים ואף הייתה אם-בית במוסד גאיה לנערות חוסות באשקלון.
בשנת 2020, בעיצומה של מגיפת הקורונה, הגיעו ז'קלין ומוטקה להתרשם מפאלאס בהמלצת בנותיהם. לאחר שהייה של ארבעה שבועות במלונית, ז'קלין סיכמה: "באתי והתאהבתי! לא רציתי לעזוב". לא פלא הוא הדבר, ז'קלין ומוטקה התערו במהירות בקהילת פאלאס המתפתחת, הכירו אנשים חדשים ורכשו חברים וחברות. הם השתתפו בחוגים שונים (התעמלות, קרמיקה, בריכה, חדר כושר ועוד) יצאו לטיולים ונהנו מהרצאות. זאת ועוד, כרקדנים מקצועיים בעברם, שכזכור, נפגשו לראשונה בחוג לריקודים בירושלים, הם לא החמיצו כמובן את ערבי הריקודים בפאלאס, והפליאו לרקוד להנאת הדיירים.
ז'קלין ומוטקה אומרים בפה מלא שהם עשו את הצעד הנכון בבואם להתגורר בפאלאס, הם נהנים מאורח חייהם בדיור המוגן, ושמחים תמיד לארח את 5 בנותיהם, 17 הנכדים ו-5 נינים. נראה, שחייהם זורמים בנחת ובהרמוניה. נאחל להם חג פסח רגוע ובריאות איתנה.
